יוסף בוסק Joeseph Bossak

מטמון בפינת צריף במחנה פלאשוב /מתוך "והאיל לא נאחז בסבך" מאת יוסף בוסק

 היתה שעת אחרי הצהריים ביום אפור של חודש יוני 1945. מהרחוב הגיע קול צעדי הפועלים החוזרים מהעבודה. החנויות היו עדיין פתוחות. בחדר שלנו שׂררה דממה. ישבנו יחדיו שבעה ניצולים ממחנות הגרמנים. בדרכים שונות של אירופה שֶׁירכנו רגלינו עד שחזרנו לקראקוב עיר הולדתנו: אחד בא מברגן־בלזן, אחר מברינליץ, זה מטרזיינשטאט וזה מדורה, ואחר מבודאפשט. אירופה, אותה עברנו, היתה הרוסה: ערים חרֶבות, בתים שרופים, גשרים מפוצצים, מגדלי כנסיות וארמונות נָראו כשלדים, כעצמות זרוע חרוכות המושטות אל השמַיִם. בלי לדעת איש על אחיו ועל רעהו הלכנו לעבר קראקוב ; קיווינו לפגוש קרובים ששָׂרדו.

בעיר זו – כמעט שלא נשתנה דבר. מעל לנהר הוויסלה היו מתוחים הגשרים, מגדלי הקתדראלה וארמון המלכים התנוצצו בשמש כתמיד, הרחובות היו מלאים אוכלוסין, המכוניות והחשמליות דהרו ומילאו את החלל בצפירות וברעש. אף לבנה לא חסרה בכותלי הבתים…

והחיים בעיר התנהלו במסלולם הרגיל. הילדים הלכו לבתי־הספר, מהחלונות בקע קול הראדיו, המסעדות והמסבאות היו מלאות… הוועד היהודי שהוקם בעיר פתח גן ילדים ובית ספר. באחד מבתי התפילה, ששימש בימי המלחמה כמחסן, נפתח שוב בית-כנסת. למרות נטל הזעזועים והיגון של שנות המלחמה, החלו החיים היהודיים להתארגן על מוסדותיהם וסיעותיהם.

ואנחנו, שרידי משפחה גדולה – אחים ובני-דודם, אודים מוצלים מהשריפה הגדולה – ישבנו דמומים. כל אחד נשא בקרבו את משׂא הזכרונות מאותם הימים.

בבוקרו של אותו יום נסענו בחשמלית למקום הסמוך לעיר, שם עמד מחנה הריכוז פלאשוב. שנתיים היינו כלואים בו. היכרנו בשעתו כל פינה במחנה: צריפי המגורים, צריפי בתי המלאכה, המחצבה, מגרש־ המיסדרים, מקום הבורות והשוחות שם נקברו הנרצחים, גבעת הקֶטֶל – עליה נורו המוצאים להורג, ונשרפו גופותיהם, כשנתיים ימים עלה עמוד עשן תמיד מעל לגבעה זו. יום יום ראינו את המובלים למוות, את העומדים ערומים מול לועי רוביהם של אנשי הס.ס.

הבוקר ראינו: הבורות והשוחות שנתמלאו בגופותיהם של יהודים נרצחים, מהם כאלפיים בשעת חיסול גיטו קראקוב בשנת 1943, היו עכשיו ריקים. כשמיידאנק ובלז'ץ נפלו בידי הרוסים, והעדות למעשי הרצח של הנאצים נתגלתה ונתפרסמה ועולם, השתדלו אנשי הס.ס. לטשטש את עקבות הזוועות. שרידי הגופות השרופות, האכולות סיד ורטיבות, הוצאו מהבורות ומהשוחות, ובמשך כחודשיים הועלו על תלי עצים ונשרפו. גם הרוחות לא יכלו לפזר את ריח הגופות השרופות. ביום ובלילה היתמרה האש כלהבות מלוע הר געש. משתנקים ומשתעלים שאפו אסירי המחנה את העשן, הפיח והריח המתקתק.

עכשיו היה הכל מכוסה דשא ירוק. פה ושם האפירו יסודות בטון של צריפים, כתמִי אֵפר ופיסות אדמה חרוכה. על גבעת הקטל היו פזורים שרידי עצמות שרופות.

מטרת בואנו למחנה היתה למצוא יומן מסויים. חיפשנו ומצאנו. בתוך בקבוק גדול, סגור וחתום בלכה,, היו 33 פיסות נייר. היו אלה רשימותיו של רוֹמֶק, הכתובות ביידיש, יומן על המתרחש במחנה הריכוז פלאשוב במשך שנה וארבעה חודשים. ימים אחדים לפני ששולח מהמחנה, הטמין רומק את רשימותיו באדמה, מתחת לצריף.

 היינו שבעה שנותרנו בחיים מהשפחה הגדולה. היה הדוד יעקב לבדו מבני ביתו – אשתו וכל חמשת ילדיהם נָספּוּ. – היו אחי מאיר, אחותי לושיה, הדודה דינה זילברשטיין ובנה מאיר, בן־דודי לוֹלֶק הלפרן, ואני. קראנו בפתקים – ביומנו של רוֹמֶק.

סידרנו את הדפים לפי התאריכים. אחד קרא בקול, האחרים האזינו דרוכים. זכרנו אנשים ומאורעות וידענו את בעייתו הנפשית-מוסרית של בעל היומן. האזנו ובקרבֵּנוּ כירסמו השאלות: האם היתה לו הזכות לנהוג כפי שנהג ? היש לנו זכות לשפוט אותו ? איך היינו אנחנו נוהגים במקומו ?